פסק-דין בתיק ה"פ 551/05

א.        רקע עובדתי

1.         המבקשת הגישה בקשה לביטול, תיקון או השלמת פסק בורר שניתן ביום 2.1.05 על ידי הבורר הנכבד עו"ד ורו"ח יחזקאל פלומין (להלן: " הבורר"), וכן לבטל את הערת האזהרה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין לטובת המשיבה מכח הסכם שהבורר הורה על ביטולו. פסק הבורר מורכב מן הפסק העיקרי מיום 2.1.05 (נספח א' לבקשה); החלטה משלימה בעניין התרת דמי תיווך מיום 10.2.05 (נספח י"א לבקשה); החלטה בבקשה להשלמת פסק הבורר (בענין הוצאות ושכ"ט עו"ד) מיום 10.2.05 (נספח י"ד לבקשה); והשלמת החלטה בעניין בקשה להשלמת פסק בורר (בענין הוצאות ושכ"ט עו"ד) מיום  9.3.05.

2.         ביום 19.5.94 נחתם הסכם קומבינציה (להלן: " ההסכם"), על פיו התחייבה המשיבה לבנות ולהקים פרוייקט על מקרקעין ביפו, הנמצאים בבעלות הנאמן על הקדש של הכנסיה המארונית (להלן: " ההקדש"). ההסכם נחתם בין המשיבה לבין ההקדש, אך בשנת 1997 מכר ההקדש למבקשת את זכויותיו על-פי ההסכם, לרבות זכויות התביעה כלפי המשיבה אם תפר את ההסכם.

בפועל, הפרוייקט לא יצא לדרך כלל, ולפיכך הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה בשל הפרת ההסכם, וזו התבררה בפני הבורר. היא עתרה להצהיר על ביטול הסכם הקומבינציה, ותבעה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה. המשיבה, מצידה, הגישה בפני הבורר תביעה שכנגד.

3.         בירור התובענות ההדדיות של הצדדים נמשך כ- 3.5 שנים עד למתן הפסק העיקרי ביום 2.1.05. הבורר הנכבד קיבל את תביעתה של המבקשת לבטל את הסכם הקומבינציה, קבע כי המשיבה הפרה את ההסכם, ופסק למבקשת פיצויים בסך של 1.2 מיליון דולר. הבורר דחה את התובענה שכנגד שהגישה המשיבה. הואיל והבורר הורה על ביטול ההסכם, הוא גם קבע כי על המבקשת לשלם למשיבה תשלומי השבה בגין השקעותיה בפרוייקט בסך של 2,104,743 דולר, וכי היא רשאית לקזז מסכום זה את הפיצוי שנפסק לטובתה בגין הפרת ההסכם. עד כאן חלקי הפסק המקובלים על המבקשת.

4.         המבקשת מדגישה בפתח טיעוניה כי הבוררות נוהלה בהגינות וביסודיות, ומשבחת את הבורר על עבודתו. טענותיה של המבקשת לביטול, תיקון או השלמת הפסק מכוונות אך ורק כנגד שתי קביעות של הבורר, ואלו הן:

א.         הבורר התיר למשיבה בסעיף 12.9.6 לפסק העיקרי להגיש בתוך 21 יום מסמכים המוכיחים כי יש לפסוק לה תשלום השבה נוסף בסך 100,000 דולר בגין דמי תיווך ששילמה בעיסקה. המשיבה אכן הגישה לבורר מסמכים בענין זה, ובהחלטתו מיום 10.2.05 הוא הכיר בתשלום דמי התיווך בסך 100,000 דולר כסכום נוסף שהמבקשת צריכה להשיב למשיבה בגין השקעות המשיבה בפרוייקט.

ב.         הבורר פסק למבקשת " השתתפות בהוצאות הבוררות בסך 100,000 ש"ח + מע"מ כדין" (סעיף 15 לפסק העיקרי). המבקשת הגישה לבורר בקשה להשלמת הפסק, בטענה כי פסק לה רק החזר הוצאות הבוררות, להבדיל משכ"ט עו"ד. בקשה זו נדחתה בשתי החלטות משלימות של הבורר מיום 10.2.05 ו- 2.3.05.

5.         המבקשת תוקפת את שתי ההחלטות הנ"ל של הבורר. לאחר שהוגשה תשובה מטעם המשיבה, זומנו הצדדים לדיון בבקשה, והבהירו את טענותיהם. ב"כ המבקשת ביקש לחקור את המצהיר מטעם המשיבה על סעיפים 12-13 לתצהירו, הנוגעים למסמכים שהציגה המשיבה לבורר בעניין דמי התיווך. בקשה זו נדחתה שכן הטענות שמעלה המבקשת הן משפטיות, ואין כל מקום בהליך שבפני לשמוע ראיות ולדון במחלוקות עובדתיות שהוכרעו בפסק. על מנת לקבל את ההכרעה בתיק זה, אין צורך להסתמך על התצהיר התומך בתשובת המשיבה, אלא אך ורק על מסמכי הבוררות ופסק הבורר. בית משפט זה איננו מוסמך לברר עובדות הנוגעות להחלטת הבורר להכיר בדמי התיווך, אלא בוחן את העילות לביטול החלטת הבורר להכיר בדמי התיווך על סמך המסמכים שהוצגו לבורר. כך גם בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט.

ב.         השבת דמי התיווך

6.         הבורר קבע בסעיף 12.9.6 לפסק כדלקמן:

"אם נחזור לסוגיה של התשלום הנטען למתווך, הרי שלא היה קל מלהמציא, למזער, את שני המסמכים שבודאי נמצאים ברשות הנתבעת על העברות לחשבון הבנק של ההקדש בסכומים של 1,350,000 ש"ח מ- 5.5.94 ו- 90,000 ש"ח מ- 8.5.94, כדי להוכיח בעקיפין, כי אכן שולם הסכום הנוסף של 100,000$. בנסיבות העניין, כיוון שלדעתי יש לעשות חשבון צודק ונכון, אהיה מוכן לאפשר התרת התשלום האמור, אם יומצאו לי למצער 2 המסמכים אודותם דברתי, וזאת תוך 21 יום ממועד מסירת הפסק לידי הצדדים.

בשלב זה, וכל עוד לא הומצאו לי מסמכי התשלום כאמור ו/או כל ראיה אחרת כגון קבלה מקורית ובזמן אמת, של המתווך, לא אתיר את הסכום".

גם בסיכום הפסק (סעיף 13) קבע הבורר כי " הצדדים רשאים לחזור אליו להשלמות" בעניין סעיף 12.9.6 הנ"ל, ואף בעניין נוסף שבסעיף 12.10.7 לפסק, וכי " גורל תשלום השבה נוסף בסך 100,000$ יקבע על פי האמור בסעיף 12.9.6 לעיל".

7.         המבקשת מעלה בבקשה ובסיכומים את הטענות הבאות בעניין השבת דמי התיווך:

א.         לאחר שהבורר נתן את הפסק העיקרי, הוא לא היה רשאי לקבל ראיות נוספות או לתקן את הפסק. אמנם מוסמך הבורר, ואף חייב להשלים את הפסק אם נתן קודם לכן רק פסק ביניים, אך הוא איננו רשאי לעשות זאת כאשר הפסק שנתן הוא סופי. במקרה דנא, הפסק העיקרי היה פסק סופי, ולא פסק ביניים. לכן יש לבטל את סעיף 12.9.6 לפסק, בו התיר הבורר למשיבה להגיש ראיות נוספות בענין דמי התיווך, וזאת על פי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1969 (" הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"). משתם שלב הראיות, ואף הוגשו סיכומים, והמשיבה לא הוכיחה את זכאותה להחזר דמי תיווך, לא היה מקום לאפשר פתיחה מחדש של הדיון על ידי הבאת ראיות נוספות, והיה על הבורר לפסוק על פי הראיות שבפניו. המשיבה עצמה לא ביקשה להביא ראיות נוספות, ועל כן לא היה מוסמך הבורר לאפשר לה זאת מיוזמתו. 

ב.         המבקשת טוענת כי למרות החלטת הבורר דלעיל, הוא הכיר בסופו של דבר בהוצאה של דמי תיווך בסך 100,000$ שלא על פי הראיות שהוא עצמו דרש שיוגשו לו, קרי: העברות לחשבון הבנק של ההקדש, ובחר להסתמך על קבלות שהציגה לו המשיבה (אלו צורפו כנספח ט' לבקשה). המבקשת מציינת כי הבורר עצמו לא הסתפק בפסק העיקרי שנתן בראיות שהגישה לו המשיבה עד לאותו שלב בענין סכומי ההשבה המגיעים לה (אלו פורטו במוצג ת/22 שהגישה המשיבה - נספח ח' לבקשה), ועל כן היה עליו לדחות את תביעת המשיבה להכיר בתשלום דמי התיווך.

ג.          הבורר פסק כי העקרון לפיו יכיר בהוצאות הראויות להשבה, הוא כי יש להכיר בכל "הוצאה שנעשתה לשם השבחת הפרוייקט" (סעיף 12.9.7 לפסק). לפי מבחן זה, לא היה מקום להורות על השבת דמי התיווך, אשר אינם תורמים לפרוייקט דבר. טעות זו של הבורר, אשר סותרת קביעה אחרת שלו, מצדיקה את ביטול אותו חלק של הפסק משום שתוכנו "מנוגד לתקנת הציבור" (עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות). 

ד.         תביעת המשיבה בעניין דמי התיווך עלתה לראשונה בסיכומיה. המבקשת התנגדה להרחבת החזית (סעיף 30 לנספח ז' לבקשה), ועל כן לא היה מקום לדון כלל בענין דמי התיווך.